כלא שפנדאו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית כלא צבאי  |
| כתובת |
שפנדאו |
| מיקום |
שפנדאו |
| מדינה |
גרמניה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1876 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1876 |
| תאריך פירוק |
1987 |
| קואורדינטות | 52°31′16″N 13°11′07″E / 52.521111111111°N 13.185277777778°E |
|
(למפת ברלין רגילה)   כלא שפנדאו | |
  | |
כלא שפנדאו (בגרמנית: Kriegsverbrechergefängnis Spandau) היה בית כלא בעיר שפנדאו שבמערב ברלין (כיום אחת מתשע השכונות המרכיבות את רובע שפנדאו בברלין), המוכר בעיקר בשל היותו מקום כליאתם של שבעה מורשעים של משפטי נירנברג. בית הכלא הוקם ב-1876 ליד מצודת שפנדאו, אך לא היה חלק ממנה. בתקופת הנאצים שימש הכלא את הגסטפו לכליאת מתנגדי משטר, ולאחר מלחמת העולם השנייה שימש לכליאת שבעת פושעי המלחמה הנאצים. בית הכלא נהרס ב-1987, לאחר מותו של אחרון האסירים בו, רודולף הס - וזאת על מנת למנוע את הפיכת האתר למוקד עלייה לרגל עבור נאו-נאצים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית הכלא נבנה בשנת 1876 כמרכז כליאה צבאי, אולם ב-1919 החל לשמש גם למטרות אזרחיות. באותה תקופה היה המתקן ערוך לכליאתם של עד 600 אסירים. לאחר שריפת הרייכסטאג בשנת 1933, נכלאו במבנה מתנגדים להיטלר, ובכללם עיתונאים כקרל פון אוסייצקי ואגון ארווין קיש (Egon Kisch), במה שכונה אז "מעצר מנהלי". כלא שפנדאו הפך למעין מודל מוקדם עבור מחנות הריכוז הנאציים. בעוד שמבחינה רשמית הוא נוהל על ידי משרד המשפטים הפרוסי, הגסטפו התעלל ועינה את הכלואים בו, כפי שמציין קיש בזכרונותיו מכלא זה. בסוף אותה שנה הוקמו מחנות הריכוז הנאציים הראשונים, וכל האסירים אשר הוחזקו ב"מעצר מנהלי", כביכול, הועברו למחנות אלה.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מתקן כליאה לנאשמי משפטי נירנברג
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העולם השנייה יועד המבנה על ידי ארבע המעצמות לכלוא את פושעי המלחמה אשר הורשעו במשפטי נירנברג. בסופו של דבר, נכלאו בו רק שבעה מנאשמי המשפטים, ומהם רק ארבעה ריצו את מלוא גזר הדין: רודולף הס, אלברט שפר, באלדור פון שיראך וקארל דניץ. שלושה נוספים – קונסטנטין פון נויראט, וולטר פונק ואריך רדר – שוחררו במהלך שנות החמישים בשל בעיות בריאות, וזאת על אף שהשניים האחרונים נשפטו למאסר עולם. בין השנים 1966–1987 היה רודולף הס האסיר היחיד בבניין, והיה האדם היחיד ששכן בו באותה העת פרט לסוהרו האמריקאי, לויטננט קולונל יוג'ין ק' ברד (Eugene K. Bird), אשר היה לחברו. ברד כתב מאוחר יותר ספר על אודות חוויה זו, בשם "האיש הבודד בעולם" (The Loneliest Man in the World).
פרט ל"מרכז הבטיחות האווירית של ברלין", היה זה היחיד מבין מוסדות ארבע המעצמות אשר המשיך להתקיים גם לאחר תום שנות שלטונן הצבאי בגרמניה.
בשנת 1987 נהרס המבנה, בין היתר על מנת למנוע את הפיכתו למוקד עלייה לרגל עבור נאו-נאצים. על מנת להבטיח את מחיקתו הסופית, נבנו באתר חניון ומרכז קניות של החברות: Navy, Army and Air Force Institutes (NAAFI), "מרכז בריטניה בשפנדאו", ובו סניפים של כמה מהרשתות הגדולות בגרמניה. הריסות בית הכלא נטחנו לאבק ופוזרו מעל לים הצפוני.
